מוקוזיטיס בפה אצל מטופלי סרטן – האם נמצאה הדרך למניעה?

מהו מוקוזיטיס בפה

מוקוזיטיס בפה (Oral mucositis) הוא תופעה של כיבים עמוקים ודלקת חמורה ברירית הפה או דלקת בחניכיים. פצעים כואבים אלה עלולים להיווצר בדרך כלל בעקבות קרינה ו/או כימותרפיה. לפי ההערכות, עד 40% מהחולים בסרטן שטופלו בכימותרפיה, וכמעט כל אלה שקיבלו הקרנה לאזור הראש והצוואר – מפתחים מוקוזיטיס בפה.

ההשפעה של מוקוזיטיס בפה על הצלחת הטיפול בסרטן

מוקוזיטיס בפה הוא גורם משמעותי בולט שמפריע לטיפול בסרטן, משבש את איכות החיים של המטופל, ומוסיף הוצאות ניכרות לעלויות הישירות והעקיפות שכרוכות בטיפול בסרטן.
מטופלים שנפגעים ממוקוזיטיס בפה בעקבות הקרנות לאזורי הראש והצוואר סובלים מכאבים מציקים אבל במצב שבו אין באמת תרופות שיפחיתו את הכאב שגורם המוקוזיטוס, רבים מעדיפים להפסיק את ההקרנות ובכך הם מורידים את סיכויי הצלחת הטיפול בסרטן שלהם.

אסטרטגיות מניעה עתידיות

קיימים היום שני כיוונים מחקריים בתחום המוקוזיטיס. האחד, מתמקד במנגנון של תופעה זו ומנסה לחשוף ולגלות אזורי מפתח במנגנון עצמו שישמשו כמטרה לטיפול; והשני, מתמקד בפיתוח תרופות שיוכלו למנוע או לטפל במוקוזיטוס.

בגיליון מאי 2013 של הירחון Nature Medicine פורסם מאמר ובו פרטים חדשים על מחקר שמתמקד בסימון אותות מהתאים שיכולים לסמן כיוון לאסטרטגיות מניעה עתידיות של מוקוזיטיס בפה.

מאמר, שכתורתו Preventive and therapeutic effects of Smad7 on radiation-induced oral mucositis, מדווח על חוקרים שהצליחו להפוך עכברי מעבדה לאחר קרינה, לעמידים למוקוזיטיס בפה, בעזרת טיפול ב-Smad7 שעבר תהליך recombinant (צירוף מחדש). החוקרים מצאו שאצל עכברים אלה, תאים מסוימים של רירית הפה, מאיצים ומביאים לביטוי שינוי דרמטי בגורם הצמיחה 1b (TGF-b1, חלבון שמשמש כגורם גדילה) ותורמים ליצירת אפקט פרו-דלקתי בתאים אלה.

החוקרים מצאו שאם מורחים על עורם צורה של חלבון Smad7 שעבר רקומביננטיות (ולא חלבון Palifermin שעבר רקומביננטיות, והוא מרכיב שמוריד את המוקוזיטיס בפה), לפני שחושפים את העכברים לרמות קרינה לגולגולת דרך הפה – פחות תאים עוברים מוות תאי מתוכנת ופחות תאים שנחשפו לחיסון, מתחילים לפתח דלקת.

ממצא זה מאשר אפשרות למניעת דלקת בפה בקרב אנשים שמקבלים השתלת מח עצם במסגרת טיפול המטולוגי בסרטן, או בכ-4% מאלה שנמצאים בסיכון למצב ספציפי זה.

המדענים מצאו גם שה-Smad7 משחרר את החלבון Rac1, אשר ידוע בחיוניות שלו לריפוי פצעים אוראליים. בעקבות חוט מחשבה זה, ערכו החוקרים סדרה של ניסויים, וחשפו עכברים לסדרת קרינות או לקרינה בודדת במינון גבוה, כדי לגרום לדלקת בפה. לאחר מכן הם טיפלו בנגעים של העכברים ב-Smad7 או ב-Palifermin שעברו רקומביננטיות. לאלה שטופלו ב-Smad7 היו כיבים קטנים יותר, שינויים פתולוגיים פחותים ובמיוחד, בקבוצה שקיבלה מינון גבוה – נמצא כי פצעים התאחו.